לאחרונה יצר איתי קשר אביו של ילד בן שש. במהלך השיחה, אדם זה העלה רעיון מקורי למדי, מעורפל, שנוי במחלוקת, אבל בהחלט רלבנטי ובעל זכות קיום. אני משתפת אתכם ברעיון באישורו. להלן תמצית דבריו (לא ציטוט, אך סיכום נאמן למקור):
«…או, למשל, הסיפור על הילד קרלסון (מתוך ספר הילדים «קרלסון על הגג»). הסיפור מעניין ומרתק, ואם אנו מתנתקים לרגע מן המציאות, אפילו מצחיק. אבל האם הכל יראה תמים כל כך אם נשקיף על הרפתקאותיו של הילד, גיבור העלילה, דרך זכוכית מגדלת של פסיכולוגיית ילדים?
אסטריד לינדגרן תיארה בספרה מציאות קודרת שילדים רבים נחשפים אליה ומתמודדים איתה בחיי היומיום שלהם. מנקודת המבט שלך כפסיכולוגית ילדים, המצב צריך להיתפס כבלתי מתקבל על הדעת! הבה נביט בסביבתו של הילד ונבחן אותה: האם רכה מדי, חולנית ומקדישה את מרבית תשומת ליבה לעבודות משק הבית. האב, מכור לעבודתו, מבלה את כל שעות הפנאי שלו בקריאת עיתונים. האח והאחות הבוגרים, אכזריים ועסוקים בהצקות בלתי פוסקות ובמעקב אחרי האח הקטן. ומעל לכל, בנוסף לאווירה חסרת האכפתיות במשפחה הזאת, הבייביסיטר, סדיסטית, חסרת רחמים וחסרת אחריות. אין איש, אף לא אדם אחד בחברה הזאת הדואג לצרכיו ולרצונותיו של ילד בן שבע.
ומה אנו מוצאים בסופו של דבר? המצאת ידיד דמיוני, המשוטט סביב הגגות בלילה, עסוק במעשי קונדס אכזריים ומסוכנים, ומקיים עימות מסוכן עם פושעים. המציאות של הילד שנוצרה עקב אדישותה וקרירותה של משפחתו «הנפלאה», יכלה להסתיים בטרגדיה – החל מפגיעה עצמית בעת פיצוץ מנוע הקיטור ועד לנפילתו של הילד מגובה רב. אני לא יודע איך את חשה כפסיכולוגית, אך בדמויות האלה אני מזהה את עצמי, את אשתי, את הילדים הגדולים שלנו, ואת ההורים הרודנים שלנו שחונכו במסורות הטובות ביותר של ברית המועצות. לכן, אני לא מופתע במיוחד כי לבן שלי יש גם קרלסון משלו … «.