ככלל, הורים שומעים את פעמון האזעקה מצלצל רק כאשר הילד שלהם מפסיק ללמוד, מתחיל להיות גס רוח למורים ולהורים, חדל לעשות שיעורי בית ומתחיל להתעלם ממבחנים ומציונים. כאשר הילד שלהם מביא הביתה רק ציונים מצוינים, כאשר הוא מתחיל להתכונן בשקידה שבועיים לפני כל בחינה, כאשר שיעורי הבית הופכים להיות חשובים בעיניו יותר מבילוי בקולנוע עם חברים או ממפגש משפחתי במסעדה, כאשר הילד רוטן כי המורה נתן לו ציון 89 במקום 001 בגלל כתם על דף המבחן – נדיר כי ההורה יהיה סבור כי בנו או בתו סובלים מבעיה, וההורה הסביר לא צפוי לפנות לפסיכולוג לייעוץ, וחבל!
ילדים עם תסביך הצטיינות מצריכים קבלת תשומת לב מיוחדת הן מצד הפסיכולוג והן מצד ההורים. מורכבות זו נוגעת לא רק ללימודים. הילד תמיד חרוץ, מסודר, מנומס ותמיד מנסה לרצות. זה מאוד נוח.
ברוב המקרים, «תסביך ההצטיינות» נולד מתוך פרפקציוניזם מוגזם, חוסר בטחון עצמי ותובענות לא בריאה כלפי עצמך. תסביך זה גורר רצון מוגזם והשקעת מאמצים בלתי פוסקים, לצורך קבלת הערכה חיובית ביחס למעשיו של האדם מכל גורם בסביבתו. ילדים כאלה סובלים מכישלונות ומתבוסות. חוסר ביטחון, חוסר החלטיות וספקות הופכים להיות טבע שני עבורם, המלווה את אותם גם בחייהם הבוגרים. לעתים נדירות הם הופכים להיות מנהיגים. הנחישות שלהם אפסית, הממונים עליהם נוטים «לרכב» עליהם, ורצונם הבלתי פוסק בקבלת שבחים ואישור מסביבתם הופך למטרד ומקטין את מספר חבריהם.
פרפקציוניזם של ילדים הוא תכונה נרכשת. קיומה של תכונה זו, מושפע מסביבתם הקרובה, מהתנהגות הוריהם ומן העמדות, הערכים והעקרונות שהינם נחלת המשפחה. הפרפקציוניזם המוגזם בקרב הילדים, הינו תודלה בלעדית של יחסינו כהורים כלפי ילדינו. הורים המתאפיינים ביחס מסוג זה משבחים את ילדיהם עבור הצלחותיהם בלבד, דורשים מילדיהם לספק להם מקור לגאווה, מבקשים להתגאות ולהציג בפני הסביבה את ההישגים של ילדיהם ומנסים להגשים חלומות שהם כשלו בהגשמתם באמצעות ילדיהם.
אם אתה, כהורה, כל הזמן אומר לעצמך ולאחרים: «הבן שלי או הבת שלי צריכים ללכת רחוק ממני, להשיג יותר ממני, לזכות בגביעים ופרסים טובים ורבים ממני», סביר להניח שהילד שלך זקוק לייעוץ מקצועי. אם ילד מאמין שההורים אוהבים אותו אך ורק עבור הצלחותיו, משבחים אותו רק עבור הישגיו והציונים שהוא מקבל, אזי ההורים זקוקים לעצה מפסיכולוגית משפחתית מקצועית כדי למנוע מילדם סבל הרסני וכואב.
