הורים רבים פונים אליי לעיתים קרובות על מנת לקבל ייעוץ, עקב חוסר שביעות רצונם מתפקודם כהורים. הסיבה העיקרית לחוסר שביעות רצונם הינה הפער בין תפיסתם בקשר לתפקודם ההורי בפועל לבין תפיסתם את התפקוד הנתפס כאידאלי בעיניהם. הם פוסעים במשעול החיים, עם אות קין על מצחם ובו כתוב «אני חייב», מלאי רגשות אשמה, עקב חוסר יכולתם למלא את התפקוד ההורי האידאלי בעיניהם.
כל אחד מאיתנו מתבשל בקדירה רותחת, גועשת וסוערת. קלחת זו מוצפת במיצים של עצמנו ובהתמודדות עם בעיות היום יום: קשיים בעבודה, תשישות, חוסר זמן, התמודדות עם בעיות אישיות וכדומה. מובן שאיננו יכולים להקדיש את כל זמננו, מרצנו ותשומת ליבנו לילדינו. למרבה הצער, עולים ומקננים בנו ספקות ביחס לאיכות תפקודינו כהורים. הכיתוב המבטא תחושה של «אני חייב» מקשה על חיינו. הוא יוצר אי נוחות, תסביכים, עכבות וספקות עצמיים. תחושה זו גורמת לנו לשכוח שאיננו כל יכולים ושיש לנו גם רצונות, תשוקות, מאוויים והעדפות. אנו שוכחים כי אנחנו זקוקים למרחב אישי שלנו. התחושה מחייבת אותנו להקרבה עצמית למען ילדינו אך האם זה מוצדק?
לאחרונה, הבחנתי כהורה, שגם אני פוסעת ובידי שלט עם ההצהרה «אני חייב», אשר הופכת להיות משמעותית יותר מידי שנה. נוכחתי לדעת שכתוצאה מרגשי אשמה התחלתי לבצע פעולות שונות עבור בני, תוך הדחקה של רגשותיי, העדפותיי וצרכיי והצבתם בסדר חשיבות משני. כאשר ניתחתי מחשבות אלה, שמתי לב שכל מה שאני עושה באופן מכאני ולא מתוך מניע רגשי, רק כתוצאה מתחושת המחויבות, אינו מסב אושר ועונג לי או לבני. יא תאבד», «אתה לא יודע מה חוקי המשחק» וכו’.
פעם, ביום חופש, היה עליי לסיים משימה דחופה. הייתי מתוחה מכיוון שהתקשתי לעמוד במועד אליו התחייבתי. לפתע, הופיע בני ואמר: «אמא, יונתן (חברו) היה אמור להגיע ולשחק איתי אך כעת הוא נוסע עם הוריו לסבתו. «מסכן קטן», חשבתי לעצמי, הוא ודאי מאוכזב מאוד. דחיתי את כל מחויבויותיי על מנת לשחק איתו. הסיפור הסתיים בתלונות וטרוניות כגון «לא חילקת את הקלפים כראוי», «אל תשליך את הקוביה בחוזקה, היא תאבד», «אתה לא יודע מה חוקי המשחק» וכו’.
משחק שאמור היה לשעשע את שנינו הפך לשטף של ביקורת, אי נוחות, כעס ותחושת אי סיפוק הדדית. הנחתי את עבודתי מתוך רצון להנעים את זמנו של בני אך הכל התהפך. מדוע זה קרה? מכיוון שרציתי לחוש שאני אמא טובה, למרות המצב האובייקטיבי? איך אמא טובה יכולה לנטוש את ילדה המאוכזב? הייתה לי משימה חשובה ודחיתי והתחלתי לשאול את עצמי מדוע עליי להקריב את העניין האישי שלי על מזבח ההורות?
מדוע עליי להעמיד פנים ולשחק את דמות «האמא טובה»? מכיוון ששלט «אני חייב» כרוך סביב צווארי. ומי תלה אותו שם? הוריי. מהם שמעתי לאורך כל חיי: «ילדים הם הדבר החשוב ביותר בחיים». «כשאת שמחה, אמא גם שמחה», «אין דבר שלא נקריב למען ילדינו». נושא לשיחה נפרדת הוא איזו אחריות חש הילד עקב רצונו להצדיק את ההקרבה ההורית ולעמוד בציפיות של הוריו. האם בעצם הכרחתי את בני לשחק גם כשלא מצא עניין ולא רווה נחת מבילוי זמן משותף?
הגעתי למסקנה הבאה: פרט להיותי אם, יש לי חיים של עצמי. אני רוצה לחיות ולהתפתח, להשתפר, ראשית למעני ולא למען ילדיי. גידול ילדים הינה משימה חשובה שנטלתי על עצמי אך לעיתים לא אכפת לי. הבנתי שרק אני יכולה ללמד את בני לפתח קשר אליי ואל אחרים אך כיצד אוכל לעשות זאת אם איני קשובה לרחשי הלב שלי עצמי? הבנתי שזו זכותי להיות עייפה, כעוסה או במצב רוח ירוד. אני זכאית לשלווה, לשקט ולפרטיות. זה אינו הופך אותי לאמא רעה.
התקשורת מגזימה בתיאור ההורות כתהליך טבעי ומשמח תמיד. האמהות המושלמות בטלוויזיה, תמיד מגוונות את ארוחות הבוקר של הילדים, מבלות עימם זמן בשעות הערב ומגיעות עם אינספור משחקים ושעשועים לתינוקות חמודים. בהשוואה אליהם, אני חשה תשושה, כועסת ואף מפלצתית ומרגישה כאבן ריחיים הבולמת את חייהם של בני. אני איני עשויה פורצלן. אני אדם חי. יש לי זכות להיות מי שאני. אני מעוניינת ללמד את בני את אותו הדבר: להיות מי שאני באמת ולאהוב את עצמי כפי שאני.
לסיום, אשמח לשתף בסיפור אישי שסייע לי להבין כמה חשוב ללמד את הילד לקחת בחשבון את צרכיהם של הוריו.
לבני ולי יש מעין טקס בשעות הערב. הוא נהנה כאשר אני מספרת לו סיפור לפני השינה. תמיד נהגתי להקריא לו סיפור, ללא קשר למצב עייפותי, ליום שעבר ולמצב רוחי. תמיד נשאתי את השלט «אני חייבת» על צווארי, אספתי את עצמי, אזרתי כוח וסיפרתי לו סיפור. פעם אחת הפרתי את המסורת. הייתי מאוד עייפה ואמרתי לבני: «אני יודעת כמה אתה אוהב את שעת הסיפור וממתין לה, אך היום אני עייפה מידי מכדי להקריא סיפור הערב». למחרת, בני הלך לישון ושאל אותי: אמא, האם אינך עייפה מידי הערב? יש לך מצב רוח להקריא לי סיפור? הבנתי שבני זכה ליותר ממעשיית לילה, הוא למד לקבל את האמת ולהשלים עימה.
מה אתם חושבים? האם אתם סבורים שהורה טוב הוא רק זה המקריב את עצמו למען ילדיו ובונה את חייו סביב ילדיו בלבד, כאשר הוא רומס את רגשותיו האישיים ונוהג בהם בזלזול ומתעלם מצרכיו ורצונותיו? האם אפשר ללמוד מהוראות הבטיחות במטוס: בטוסך עם ילד, שים את מסכת החמצן ראשית על פניך ורק אח»כ על פני ילדך…
